קבילותם של דוחות ביקורת, אימתי?
כמקצוע שזכה לעיגון בחוק, וככזה העוסק בליבת הפעילות של גופי ציבור אין תימה כי גורמים שונים בגופים אלה יבקשו לעשות שימוש בתוצרי הביקורת בזירה המשפטית.
ברם, המחוקק שלבטח צפה זאת קבע בנושא הגבלה, שלפיה דוחות ביקורת אינם קבילים בהליך משפטי. הגבלה זו נועדה בעיקר כדי לאפשר למבקר הפנים, שממילא אינו מעלה ממצאים על פי דיני ראיות, לזכות בשיתוף פעולה מצד המבוקרים. הרי ברי כי מבוקר שיודע כי דבריו עלולים לסבכו בהליך משפטי ייטה פחות לשתף פעולה ממבוקר שיודע שדבריו זוכים לחסינות.
אך האם תחום זה, המעוגן כאמור בחוק, קבוע? כפי שנראה ברשימה זו, המצבים שהובאו לפתחו של בית המשפט כרסמו, בדומה למגמה הקיימת בדיני ראיות, בהגבלה הסטטוטוריות של אי-קבילות דוחות ביקורת.
דיני ראיות
למן ראשית ימי המשפט, ואולי אף לפני כן, עלה הצורך בקביעת כללים אחידים וברורים של מה מהווה ראיה במשפט ומה לא. כללים פרוצדורליים אלה המהווים מעין 'שומרי סף', הקובעים מה יהווה חלק מההליך המשפטי ומה לא, פותחו ושוכללו עם השנים בפסיקה. דוגמה בולטת לאי-קבילות ראיות הוא חסיונות, כגון חיסיון בין עורך דין ללקוח וחיסיון של כוהן דת (דברים שנאמרו ומסמכים שהוחלפו במסגרת יחסים אלו פסולים כראיה).
כללים אלו ובהם חזקות (פרזומציות), עדויות (מי שכשיר להעיד), ראיות חפציות וכו' הוסדרו עם השנים גם בחקיקה (בעיקר בפקודת הראיות).
אבן המסד של דיסציפלינה זו הם כללי הקבילות (מה קביל כראיה), שבצדה חזקה (פרזומציה) שלפיה כל אמצעי הוכחה הוא קביל, כל עוד לא נפסלה קבילותו. כלומר, רק ראיה שבית המשפט לא קבע שהיא בלתי קבילה (כלומר פסולה) תהיה כשרה להימנות עם הראיות שבית המשפט מוסמך לראות בהן כראיות במשפט[1].
בעשורים האחרונים קיימת מגמה במשפט של "מעבר מכללי פסלות השוללים קבילות של ראיות, לכללי משקל; מנוקשות ופורמליזם, לגמישות וליתר חופש בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי"[2]. מגמה זו התפתחה עקב הרצון לאפשר לבית המשפט להתרשם ממלוא הראיות השייכות לעניין, ולהכריע רק בשאלת משקלן של הראיות שהובאו בפניו. כלומר "לפשט את דרישות הקבילות ולהעביר את הדגש לשלב המשקל ולשיקול דעת בית המשפט בדבר ערכה של האמרה כראיה[3]".
דיני ראיות וביקורת פנימית
באפריל 1992, בערוב ימיה של הכנסת ה-12, כאשר נחקקו חוקים כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נחקק גם חוק הביקורת הפנימית.
בין סעיפיו כלל המחוקק הוראה שלפיה "דוח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי"[4].
על פי דברי ההסבר לחוק, סעיף זה הוחל "כפי שהדבר חל [בחוק מבקר המדינה] לגבי דוחות וחוות דעת של מבקר המדינה". הסיבה לכך שהוראה זו נקבעה בחוק מבקר המדינה היא כדי "לאפשר למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חופשי ולנותן המידע – למוסרו באופן חופשי וללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית".
אם כן, המחוקק החליש את כוחם הראייתי של דוחות ביקורת של מבקרי פנים כדי לאפשר לביקורת להיות כלי "חקירה" אפקטיבי. אך האם תמיד נעדיף את אינטרס הביקורת? לשון אחר, האם איזון בין האינטרס של יעילות הביקורת מחד, לאינטרס של אדם המבקש לעשות שימוש בדוח (להביא ראיות להוכחת טענותיו בבית המשפט) מאידך, יביא לכך שכף הראשונה תהא תמיד על העליונה?
כרסום בחיסיון הביקורת הפנימית
כתחום העוסק באופן טבעי בליבה של העשייה הציבורית, אין להתפלא כי יהיו כאלה שיבקשו לשים ידם על תוצרי עבודתו של מבקר הפנים ולעשות בהם שימוש. ואכן, נקודת החיכוך הראשונה שנסקור היא בקשה לגילוי דוח ביקורת.
- גילוי דוחות ביקורת
שנים לפני חקיקתו של חוק חופש המידע (1998) נידונה השאלה האם הוראת אי-קבילותו של דוח ביקורת פנימי אוסרת על גילויו. במילים אחרות, האם במסגרת הליכי גילוי מסמכים בהליך משפטי ניתן לדרוש מהצד שכנגד לעיין בתוצאות עבודתו של מבקר פנימי, או מכיוון שהללו חסויים הדבר אסור.
נראה כי למן ראשית המחלוקת העדיף בית המשפט את הפרשנות הנוטה לכיוון הזכות למידע. בפס"ד בנק איגוד נ' אזולאי[5] משנת 1995 התגבשה ההלכה, המוכרת במילותיו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק – "אי-קבילות לחוד וחיסיון לחוד" (הלכת אזולאי).
אי-הקבילות, שנועדה למנוע מבית המשפט לבסס ממצא על אותה ראיה, לא צריכה לדעת בית המשפט למנוע מבעל דין לעיין במסמך. "לעתים יש ערך רב לצד להליך משפטי לעיין במסמך, גם אם אין הוא רשאי להגישו בשל אי-קבילותו. לכן הגישה המקובלת היא כי אי-קבילותו של מסמך אין בה כשלעצמה כדי לחסנו מפני גילוי".
תפיסה זו צומצמה בהלכת חברת החדשות שבה נקבע כי "אין לקבל את הגישה לפיה בכל הנוגע לדוחות של ביקורת פנים, החיסיון הוא הכלל וגילוי המידע הוא, לכל היותר, חריג השמור למקרים יוצאי דופן. אין לקבוע חובת גילוי כללית בלתי מבוקרת, אך גם אין לקבוע, בשום פנים, חיסיון גורף. על המערערת לשקול תמיד גילוי מלא או חלקי של המידע, ועליה הנטל להראות כי מניעת העיון, בכל מקרה ומקרה, מוצדקת היא. ככל שאינטרס הציבור במידע בולט יותר, כך נדרשת המערערת להעמיד נימוק משכנע יותר לחיסויו. מקום בו הדבר אפשרי, על הרשות לסמן ב"עיפרון כחול" את החלקים שלא ניתן לגלותם, ולפרסם את היתר. אמצעים חשובים בהקשר זה, שיש לשקלם, הם פרסום תמצית ממצה והשמטת שמות"[6].
- מניעת גילוי דוח ביקורת
כפי שניתן לראות מהאמור לעיל, חובת הגילוי של דוח ביקורת בהליך משפטי, במסגרת גילוי מסמכים, הנה רחבה. אך בצד זאת ישנו חיסיון המאפשר למנוע גילוי שכזה, ומן הראוי שמבקרי פנים העורכים ביקורת בנושאים הנתונים במחלוקת משפטית ייקחו זאת בחשבון. החיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט[7] מונע, במסגרת הליכי גילוי[8] מסמכים, מהצד שכנגד לקבל ואף לעשות שימוש בתוצרי עבודה של מבקר פנימי בהליך המשפטי.
- קבלת ביקורת כראיה בנסיבות מיוחדות
במהלך השנים נידונו בכמה מקרים היבטים שונים של סוגיה זו, ורק במצבים נסיבתיים מיוחדים התיר בית המשפט את קבלת דוחות הביקורת כראיה.
כך לדוגמה, התיר בית המשפט את השימוש בדוח ביקורת כראיה כאשר מי שביקש את קבלת הדוח כראיה היה הגוף הציבורי עצמו[9], כאשר בית המשפט הסתמך בתרשומת שרשם מבקר פנימי לצורך הרשעה[10], ובמקרה שבו דוח ביקורת הוגש כראיה לפני כניסת חוק הביקורת הפנימית לתוקף[11].
בכל המקרים הסוגיות שנידונו היו נסיבתיות ולא חרגו מעבר לגבולות הדיון. אבל לאחרונה התקבלו שתי החלטות המותחות את היריעה אל מעבר לקו הגבול.
עם זאת, חשוב לציין כי למעט האמור, בית המשפט עומד כחומה בצורה ולא מאפשר שימוש בדוחות ביקורת בהליך משפטי[12], אלא כאשר עסקינן בהליך משמעתי[13].
- קבילות דוחות ביקורת בתביעות נזיקיות
ב-25.2.2015 נידונה בבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה נזיקית נגד המדינה מצד כמה בעלי עסקים שנפגעו בשריפה בכרמל וחברות ביטוח שפיצו את מבוטחיהם בגין הנזקים שנגרמו עקב השריפה[14].
התובעים, שרצו להוכיח כי רשויות המדינה ושירותי הכבאות כשלו, ביקשו להגיש כראיה דוחות ביקורת שערך ופרסם מבקר המדינה, המצביעים על כך שרשויות המדינה לא תיקנו את הליקויים שעליהם הצביע המבקר בשעתו. המדינה התנגדה לכך בטענה כי לאור הוראת סעיף 30 לחוק מבקר המדינה[15] הדוחות הללו אינם קבילים כראיה משפטית ולכן לא ניתן להגישם כראיה.
בית המשפט דחה את עמדת המדינה, וקבע כי להוראת האי-קבילות של דוחות ביקורת יש חריגים. דוגמה לכך היא שימוש בדוחות ביקורת שהוגשו כראיה במסגרת עתירות לבג"צ[16] בנוגע ליישום המלצות המבקר. ניתן כמובן לטעון כי בעתירה לבג"צ לא נשמעות ראיות ושצירוף חוות דעת של המבקר לכתבי טענות אינו בבחינת הגשת ראיה, אולם די בכך שהמדינה מסכימה כי בג"צ יבחן את דוחות המבקר לגופם, במסגרת ביקורת שיפוטית על יישום ההמלצות, כדי ללמד שהוראת אי-הקבילות עשויה לסגת מפני אינטרסים נוספים.
יותר מזה, מכיוון שלא ניתן להפריד בין ההמלצות לדוח (ביקורת), ניתן להציג דוחות ביקורת, הרי אחרת לא ניתן יהיה לקיים ביקורת שיפוטית על ההמלצות.
את החריג הזה, לכלל אי-קבילות דוח ביקורת כראיה, קבע בית המשפט שיש להחיל "גם בביקורת שיפוטית במסגרת תביעת נזיקין על מחדל ביישום המלצות המבקר". והרי "לא ניתן לדון בטענות בלא הגשת הדוחות או לכל הפחות הגשת אותו חלק מהדוחות הכולל את ההמלצות שהמחדל ביישומן מהווה את עילת התביעה".
ביסוס נוסף לכך הוא קביעה של בית המשפט כי בהליך הנדון הוראת חוק זו לא נפגעת, והרי "תכלית הוראת אי-הקבילות הינה לאפשר ביקורת חופשית ויעילה תוך עידוד המבוקרים למסור מידע ולפעול בחופשיות ללא חשש מהליך משפטי. הכרה בסייג להוראת אי-הקבילות במסגרת ביקורת שיפוטית על מחדלים ביישום המלצות דוח המבקר אינה פוגעת בתכלית זו. הוראת אי-הקבילות לא נועדה להגן על עובד שלא פעל, כנדרש על פי ההלכה ועל פי החוק, ליישום המלצות המבקר. הגשת המלצות המבקר כראיה בהליך משפטי בעקבות מחדל ביישומן של ההמלצות, לא תשפיע ולא תרתיע גורמים מבוקרים ממסירת מידע למבקר, שהרי מסירת המידע עניינה בפעולות הגוף המבוקר בביצוע תפקידיו ולא בפעולות שביצע ליישום דוחות קודמים (אמנם ייתכנו מצבים שהמבקר יתייחס בדו"ח שהגיש ליישום המלצות קודמות, אולם זהו מקרה מיוחד שבו המבקר מפעיל ביקורת על יישום ההמלצות)".
יתרה מזאת, "משנקבעה בהלכה הפסוקה ובהוראה חקוקה חובה לנקוט בפעולות ליישום המלצות המבקר, אין כל אינטרס למנוע את הגשת ההמלצות בהליך שעניינו מחדל ביישום".
אך לא רק דוח ביקורת מעקב הוא חריג לכלל האמור (שדוח ביקורת אינו מהווה ראיה בהליך משפטי), אלא גם דוחות ביקורת המוגשים במסגרת תובענות נזיקיות. וכך קבע בעניין זה בית המשפט: "הואיל ואין חולק כי קיימים סייגים להוראת אי-הקבילות וכי סייגים אלו הכרחיים לצורך קיום ביקורת שיפוטית יעילה על יישום המלצות המבקר, דומני כי סייגים אלו יחולו בכל הליך של ביקורת שיפוטית על יישום ההמלצות, לרבות בביקורת שיפוטית במסגרת תביעת נזיקין הנסמכת על מחדל ביישום ההמלצות". הרי "קבלת עמדת המדינה ולפיה אין לחרוג מעיקרון אי-הקבילות במסגרת תביעת נזיקין בגין מחדל ביישום המלצות של מבקר המדינה בדו"חות קודמים, משמעה חסימת כל אפשרות להגשת תביעה בנזיקין בשל מחדלים שכאלו. לכך תהא השפעה על אפקטיביות הביקורת ועל "ארגז הכלים" העומד לרשות הציבור להבטיח כי רשויות הציבור ימלאו את חובתן לפעול בסבירות ליישום ההמלצות".
לכן נפסק כי יש "לקבוע כי הוראת אי-הקבילות שבסעיף 30 לחוק מבקר המדינה אינה חלה בהליכים שעניינם ביקורת על יישום המלצות המבקר, לרבות במסגרת תביעה לפיצוי בגין התרשלות הגורמים המבוקרים ביישום ההמלצות או בגין הפרת חובות חקוקות על ידם".
- דינם של "מסמכים נלווים" לדוחות ביקורת
כאמור החוק שולל את כוחם הראייתי של דוחות ביקורת בהליך משפטי, אך מה דינם של המסמכים הנלווים (נספחים) לדוחות? סוגיה זו נידונה בפס"ד רשות השידור[17].
במסגרת ההליך ביקש הנתבע כי ימחקו מכתב התביעה ומהתצהירים סעיפים ונספחים הנוגעים לדוחות ביקורת של מבקר הפנים ומבקר המדינה, וכן את המסמכים הנלווים להם ובהם פרוטוקולי ועדת ביקורת ותגובות של מבוקרים לדוח ביקורת.
בהחלטה קבע בית המשפט כי "לא ניתן להרחיב את תחולתו של סעיף 10(א) על מסמכים שלא הוכנו או הוצאו על ידי מבקר הפנים כמסמך אחר שהוציא או הכין מבקר הפנים במסגרת תפקידו". נוכחות מבקר פנים בישיבות כגון ועדת הביקורת או ועדת הכספים, שנתקיימו לאחר הוצאתו של דוח הביקורת, אינה הופכת את המסמכים הנלווים ל"מסמך אחר" כאמור בסעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, שאין להציגו כראיה בבית משפט.
אך מה עם מסמכים הנמסרים למבקר במהלך הביקורת? הרי סעיף 10(ב) לחוק הביקורת הפנימית מבטל גם את כוחם הראייתי של אלה. וכבר נפסק בפס"ד רשות העתיקות[18] כי מסמכים בעלי זיקה ישירה וממשית לחקירה, בהיותם "הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של הנציב", לא ישמשו ראיה ואסורים כראיה. עוד נקבע כי מסמכים "מקוריים" שאינם במהותם בגדר "הודעה שנמסרה" לא ייפסלו מלשמש ראיה במשפט. כלומר – מסמכים שהיו קיימים ב"זמן אמת" ללא קשר (ישיר או עקיף) לחקירת הנציב, ושהעתק מהם נמסר לנציב במהלך חקירה ולצורכי חקירה".
על בסיס הלכה זו קבע כאן בית המשפט כי גם תגובות של מבוקרים לדוח ביקורת לא ניתן להציג כראיה, מפני שלא מדובר במסמכים ש"נוצרו ללא קשר ישיר או עקיף לחקירת המבקר", וכן אין מדובר במסמכים שהיו קיימים ב"זמן אמת" במועד החקירה, מפני שהם נוצרו אחריה ובעקבותיה. אם כן, מדובר במסמכים שנוצרו ביוזמת המבוקרים וגופי הטמעת הביקורת, ומטרתם ביצוע מעקב והטמעה של ההמלצות והמסקנות שניתנו. לכן קבע בית המשפט כי מסמכים המצויים בידי המבקר הם "הודעה" כמשמעה בסעיף 10(ב) לחוק הביקורת הפנימית[19] ולא ניתן להציגם כראיה. אם ננהג ההיפך "עלול הדבר לגרום בעתיד ל'אפקט מצנן' ולהרתיע גורמים מבוקרים למסור מידע והתייחסות מלאה לאמור בביקורת, ומכאן לפגוע במוסד הביקורת"[20].
סיכום
מזה שנים הולכת ומתרחבת המגמה הכללית בדיני ראיות של מעבר מכללים של קבילות לכללים של משקל[21], מגמה המציבה את ההוראה השוללת את הכוח הראייתי של תוצרי מבקרים, ואף משנה גבולות ותפיסות יסוד.
עם השנים, בצד האיסור הסטטוטורי, הכיר בית המשפט בכך שלצד האינטרס המוגן של יעילות הביקורת יש גם אינטרסים אחרים. גם בהחלטות שנסקרו במאמר זה הולך בית המשפט באותה שיטה של פרשנות תכליתית של הוראות החוק. לדוגמה, הוא קבע כי דוחות ביקורת מעקב יוכלו להיות מוגשים כראיה בין היתר בתביעות נזיקיות, אך לא ניתן להגיש כראיה תגובות של מבוקרים לדוח ביקורת.
בצד הגילוי יש לזכור כי ההלכה שקבעה כי אין משמעה של אי-קבילות דוחות ביקורת בהליך משפטי כדי למנוע גילוין על פי חוק חופש המידע (הלכת אזולאי), מציבה בפני מבקרי הפנים אחריות להכיר את פרק החסיונות בדיני ראיות, ובמקרים שבהם צפויה מחלוקת משפטית לדעת כי הדוחות עשויים להתגלות וכיצד ניתן למנוע זאת.
ללא ספק, ככל שהביקורת הפנימית הופכת לכלי ניהולי אפקטיבי המיושם ביותר גופי ציבור, כך עולה הרלוונטיות של השאלה באשר לכוחם הראייתי של תוצרי עבודת המבקר. המצב שבו בתי המשפט נוגסים בהגבלה האמורה, מוביל את מבקרי הפנים למציאות לא פשוטה שבה תוצרי עבודתם שנועדו לשרת את הארגון עלולים להפוך באבחה אחת לכלי שרת בידי אלה המבקשים לתבוע את הארגון.
יש לזכור שהמציאות המשפטית דינמית, ולכן נקודת המוצא וחובת הזהירות שבה צריך לנקוט מבקר פנימי, בייחוד במגזר הציבורי-ממשלתי, היא שיש סבירות גוברת שהדוחות על מסמכיהם ייחשפו, ובמגזרים האלה ההשלכות הללו קריטיות לעולם הביקורת הפנימית.
ביבליוגרפיה
אלון קוחלני, אין בכוחה של אי-קבילות לאסור על עדות", News1 (1.4.2014)
אלון קוחלני, "הביקורת כראיה", News1 (10.6.2015).
יניר הראל, מבחן הקבילות – תנאי לקבלת ראיה בהליך, Articles, (18.4.2010).
חוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב]
תא (ת"א) 1943/09 רשות השידור נ' חברת שידורי פרסומות מאוחדים מדיה (2003) בע"מ
רעא 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי, פ"ד מט(4) 054, 54
תפ (ת"א) 40431/99 מדינת ישראל נ' עודד בן דוד גולד
עפ (ת"א) 4261/98 רפי פרידן נ' מדינת ישראל
תא (ת"א) 2289/90 י.מ.ש. – השקעות בע"מ נ' כלל אינווסטמנט האוס בע"מ, פ"מ תשסג(1) 385, 385
תא(חי') 52925-02-12 קונדיטוריה שפיק בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל
ע"ע (ארצי) 283/07 משה נ' רשות העתיקות- מוזיאון רוקפלר
ע"א 2515/94 לוי נ' עיריית חיפה
בג"צ 6836/95 חכמי נ. שופטת בימ"ש השלום בת"א-יפו פ"ד נא (3) 750, 760
ד"נ 23/85 מ.י נ. טובול, פ"ד מב (4) 309, 352
עב (י-ם) 1514/07 יעקב חי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
סע (חי') 10885-09-09 ארגון עובדי חברת החשמל – מרחב הצפון נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
עע (ארצי) 191/08 רפאל יהושע נ' רשות השידור
תא (מרכז) 17240-90-07 אקווה מערכות בקרה בתשתיות זורמות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד
תא (ת"א) קאר שירותי רפואה בע"מ נ' משרד הבריאות
עעמ 6013/04 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ
בג"צ 9223/10 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה
בג"צ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1) 468
בג"צ 4870/10 בלום-דוד נ' מבקר המדינה
[1]. יניר הראל, מבחן הקבילות – תנאי לקבלת ראיה בהליך, Articles, (18.4.2010)
[2]. בג"צ 6836/95 חכמי נ. שופטת בימ"ש השלום בת"א – יפו פ"ד נא (3) 750, 760
[3]. ד"נ 23/85 מ.י נ. טובול פ"ד מב (4) 309, 352
[4]. סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992
[6]. עעמ 6013/04 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ
[7]. תא (מרכז) 17240-90-07 אקווה מערכות בקרה בתשתיות זורמות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד; תא (ת"א) קאר שירותי רפואה בע"מ נ' משרד הבריאות
[8]. אשר על כן, מכיוון שהתנגדות לגילוי כרוכה בדיון, מומלץ לציין בדוח הביקורת את הרקע לעריכתו
[9]. תפ (ת"א) 40431/99 מדינת ישראל נ' עודד בן דוד גולד
[10]. עפ (ת"א) 4261/98 רפי פרידן נ' מדינת ישראל
[11]. תא (ת"א) 2289/90 י.מ.ש. – השקעות בע"מ נ' כלל אינווסטמנט האוס בע"מ, פ"מ תשסג(1) 385, 385
[12]. עע (ארצי) 191/08 רפאל יהושע נ' רשות השידור; עב (י-ם) 1514/07 יעקב חי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
[13]. סע (חי') 10885-09-09 ארגון עובדי חברת החשמל -מרחב הצפון נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
- 15. תא(חי') 52925-02-12 קונדיטוריה שפיק בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל)
- 16. חוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב]
[16]. ראה בג"צ 9223/10, בג"צ 2126/99 ובג"צ 4870/10
[17]. תא (ת"א) 1943/09 רשות השידור נ' חברת שידורי פרסומות מאוחדים מדיה (2003) בע"מ
[19]. "הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי" (סעיף 10(ב) לחוק הביקורת הפנימית
[20]. שם (פס"ד רשות השידור) פסקה 24
אודות הכותב/ת
אלון קוחלניעו"ד
