טיפול מבקרי הפנים בחשדות לשחיתות

רבות נכתב על הקשיים שבהם נתקלים מבקרים פנימיים בבואם למלא את תפקידם כשומרי הסף של הציבור האמונים על איתור ליקויים נורמטיביים בהתנהלות הארגון. כך למשל, מרכז המחקר של הכנסת מציין בדוח מ-2016 נקודת תורפה מהותית: "בתפקידו של המבקר הפנימי טמון קושי אינהרנטי הנובע מכך שעליו לבקר את הארגון שהוא משתייך אליו, והוא כפוף להנהלת הארגון שהוא מבקר".

מבלי להמעיט חלילה מחשיבותו של הקושי, הרי שגם אם המבקר זוכה לגיבוי מלא מהנהלת הארגון בבואו לבדוק תלונות על מעשי שחיתות, הוא עלול במהלך הטיפול במקרים כאלה להסתבך בעצמו בהתנהלות בעייתית, ואולי אפילו פסולה, שתעיב על עבודתו הנאמנה ועל מאמציו הכנים לבער את השחיתות בארגון שבו הוא מועסק.

להלן תיאור מקרה שאירע לפני שנים רבות הממחיש בעייתיות זו:

ביום שמשי ונאה אחד הגיע עובד אלמוני למבקר פנימי פלוני וסיפר לו כי עובדים במחלקה שבה הוא מועסק נוהגים למנות תורן יומי שמגיע השכם בבוקר לעבודה ומדווח נוכחות באמצעות החתמת כרטיסי הנוכחות של עמיתיו, בעודם הם נמים את שנתם בביתם. אותו מקור הוסיף וסיפר למבקר כי הוא בעצמו נהנה בעבר מיתרונותיו של סידור זה, אולם עתה החליטו עמיתיו להדירו מהסידור הזה מטעמים שונים. הוא מוסר למבקר את המידע הזה בתנאי שלא ייחשף ויזכה לדיסקרטיות מלאה. המבקר הפנימי עדכן על כך את הנהלת הארגון, שהציעה לו לשכור חוקר פרטי על מנת לאמת או לשלול באופן מיידי את החשדות. החוקר הפרטי הגיש למבקר דוח מעקבים של החשודים בהונאה, שכלל בין השאר רישום חסוי ממערכת האוכלוסין של משרד הפנים המעיד כי אחד העובדים שהה בחו"ל במועד שבו דווח כי שהה במקום העבודה. לאחר מכן, במסגרת ההליכים המשמעתיים נגד העובדים, הנחתה הנהלת הארגון את המבקר להגיש תלונה במשטרה נגד העובדים המעורבים בגין גניבה ממעביד.

ניתן להמשיך בתיאור המקרה כיד הדמיון (או המציאות) הטובה, אולם גם מתיאור קצר זה ברור כי בבואו לבדוק התנהגות נורמטיבית פסולה בארגון, המבקר מתמודד עם שלל דילמות מורכבות:

• האם המבקר רשאי להבטיח לעובד המוסר מידע סודיות, למרות מעורבותו בתרמית?
• האם המבקר רשאי להעסיק באופן ישיר חוקר פרטי? ואם כן, מה עליו לעשות אם החוקר מציג ראיה שהושגה באופן לא חוקי?
• האם המבקר רשאי להגיש תלונה במשטרה, לגָבּות אותה בעדות ואף לחזור עליה בבית המשפט אם יידרש?

המבקר אינו חייב לבדוק את החשדות בעצמו

מובן מאליו כי מבקר יכול לפטור את עצמו מהטרחה ואי הנעימות הכרוכות בבירור חשדות לשחיתות ולהפנות את המתלונן להגיש תלונה במשטרה. מצד שני, ניתן לטעון במקרה כזה כי המבקר לא נקט את הפעולות הבסיסיות הנדרשות לבירור החשדות ולכן לא מילא את חובתו לארגון.

ניתן גם לשקול פנייה לגוף בדיקה חיצוני, דוגמת משרד המתמחה בביקורת חקירתית, שיבחן את החשדות ויגיש דוח בדיקה למבקר, אולם גם אז יידרש המבקר ליישם אמצעי פיקוח ובקרה על תהליך הבדיקה בעולם תוכן שאינו מוכר לו.

כמו כן, ישנם ארגונים (בעיקר גדולים) שבהם בדיקות ובירורים כאלו מתבצעים על ידי יחידת ביטחון או מניעת הונאות ייעודית. אולם לצד אלו קיימים די והותר מבקרים פנימיים שנדרשים לבצע בדיקות מסוג זה בעצמם, ובפרט אם המידע נמסר להם ישירות.

אז מה עושים?

דילמות אלו מדגישות את הצורך בהנחיות ברורות שיאפשרו למבקרים להבחין בין פעולות בדיקה חוקיות לפעולות לא חוקיות, על מנת לצמצם את הסיכון כי יסתבכו בעצמם בפעולות בעייתיות בבואם לבדוק התנהגות נורמטיבית פסולה. לכך יש להוסיף מורכבות משפטית ותפעולית באשר לשיטות וכלי הבדיקה בעקבות פסקי דין לא מעטים על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן חוק הגנת הפרטיות.

להלן מספר נושאים לדיון ופתרונות אפשריים:

אמינות – יש לבדוק את אמינות המידע שנמסרה לביקורת, ללא קשר למניעיו של מוסר המידע (כגון נקמה, תסכול וכו'). כחלק מההתנהלות מול מוסר המידע יש להקפיד לברר עימו כיצד אפשר להוכיח את טענותיו. אם המידע נמצא לא אמין, מומלץ לנתק עימו מגע.

סודיות ודיסקרטיות – ניתן לשמור על סודיות זהותו של מוסר מידע הדורש זאת, למעט במקרה של מתן צו שופט המחייב לחשוף בפניו את זהותו. עם זאת, יש להבהיר למוסר המידע כי הביקורת לא תוכל למנוע מאנשים לחשוד בו, אך תעשה את כל הנדרש כדי למנוע זיהוי ודאי שלו.

חסינות – יש להימנע מלהבטיח למוסר המידע הבטחות כלשהן בתמורה למידע שמסר. יש להבהיר לו כי הוא חשוף לנקיטת הליכים בגין מעשיו וכי אין בסמכותו של המבקר להעניק לו חסינות כלשהי.

בדיקות מבססות – נדרש להשיג בסיס ראייתי מספק כדי לאמת את המידע באופן שיהיה אפשר להמשיך ולבדוק אותו. הבסיס הראייתי יכול לכלול מסמכים, התכתבויות, חשבונות, חוזים, הקלטות, צילומים, סיורים, עדויות נוספות ממקורות נוספים, ניתוח מידע מתוך מערכות מידע או מידע גלוי. חל איסור מוחלט לפעול לאימות מידע באופן בלתי חוקי ובהפרת כללי צנעת הפרט.

תשאול עובדים – במקרים שבהם נדרש תשאול של עובדים, כדאי שיוכנו שאלות מראש ותיערך הדמיה של התנהלות התשאול, לרבות תרגול שאלות ותגובות אפשריות ותרחישים פוטנציאליים.

הפעלת חוקר פרטי – יש לקבל אישור מהנהלת הארגון להפעלת חוקר פרטי לצורך ביסוס תשתית ראייתית, לרבות הפעלת אמצעים טכנולוגיים על ידי החוקר. במסגרת ההתקשרות עם החוקר הפרטי יש ליידעו כי הוא יחויב להעיד בהליך משטרתי או משפטי, אם יתקיים כזה. יש לוודא שהחוקר ימציא דוח ותיעוד מסודר לממצאיו, ולבצע עליהם בקרת איכות מלאה כדי לוודא שהם תקפים והושגו כדין.

גישה לתיבת דואר אלקטרוני של עובד הארגון – פעולה רגישה הכרוכה בחסמים משפטיים לא מעטים, ולכן תיעשה בכפוף לאישור מראש ובכתב של היועץ המשפטי ושל העובד המדובר (מועסקים בהווה או שהעסקתם הסתיימה).

חשש לעבירה פלילית – במקרים שבהם הבדיקה חושפת חשש לביצוע עבירה פלילית, יש ליידע מייד את הממונה על המבקר הפנימי ואת היועץ המשפטי, ובהתאם לראיות הקיימות תישקל הגשת תלונה למשטרת ישראל.

מתן סיוע לחקירה משטרתית – במקרים שבהם נדרש מתן עדות או סיוע למשטרה בחקירה המתנהלת בעקבות בדיקת הביקורת, יש לקבל מראש את אישור היועץ המשפטי לכך. לשם כך נדרשת בקשה רשמית בכתב של המשטרה או צו שופט מתאים. ככלל, מבקר לא יתעמת עם חשודים במסגרת חקירה משטרתית.

שיבוש הליכי חקירה משטרתית מתנהלת – אין לבצע בדיקת ביקורת במקביל להתנהלות חקירה משטרתית באותו נושא. במקרה של ספק יש לקבל אישור ממשטרת ישראל בכל שלב משלבי הבדיקה כי פעולות המבקר אינן משבשות חקירה עתידית או קיימת המתנהלת במשטרה.

לסיכום:

החוק והתקנים המקצועיים מחייבים את המבקרים הפנימיים לשמש גם כשומרי סף האמונים על בדיקת ליקויים נורמטיביים בהתנהלות הארגון. במהלך הטיפול במקרים אלו, המבקר עלול להסתכן בביצוע עבירות שיפגעו באמינותו המקצועית ויעיבו על מאמציו הכנים לבער את השחיתות בארגון שבו הוא מועסק. לכן יש להפיץ למבקרים הנחיות ברורות שיאפשרו להם לברר חשדות למעשים לא נאותים מבלי לחשוש כי יסתבכו בעצמם בפעולות בעייתיות. הנחיות אלו יתבססו על הוראות החוק ועל ניסיון מקצועי מצטבר.

עתה נותר לשאול רק 'מי ירים את הכפפה' לקיום דיון מעמיק ועריכת הנחיות אלו?

אודות הכותב/ת

אסף כרמון