רשלנות תורמת של הארגון למעילה

מי האחראי???

מעילה. לא אחת מתברר שכיסיו של המועל ריקים (זו הרי היתה המוטיבציה למעילה…) לא נערך ביטוח לכיסוי מעילות (הוא יקר…) והארגון פונה למעגל השלישי- הבנק או רואה החשבון.

במאמר זה נדון ברשלנות תורמת של הארגון למעילה:

האם גם לארגון שבו בוצעה המעילה קיימת אחריות לאי גילוי המעילה? מה היקף האחריות כאשר מתברר הארגון לא נקט אמצעים סבירים למניעתה?

הסוגיה כאמור נידונה בפס"ד אל שרד בע"מ נ' יובנק בע"מ מתאריך 10.02.2014.

סיפור המעילה

מעיון בכתב התביעה עולה כי חברות אל שרד ופולימוד הן חברות הפועלות כחלק מקבוצת חברות העוסקת בתחום האופנה – קבוצה בעלת מחזור שנתי של מאות מיליוני שקלים. אל שרד, פולימוד וחברות נוספות בקבוצה, פעלו במסגרת "איחוד עוסקים" לצורכי דיווח מע"מ. לפולימוד לא היו אמצעי תשלום או חשבון בנק, ולכן לצורך ביצוע תשלומים לספקי החברה נעשה שימוש בחשבון הבנק של אל שרד שנוהל ביובנק – שקיבל לידיו את טופס דוגמאות החתימה של מורשי החתימה בחברות. יש לציין כי שירותי המטה, לרבות שירותי הנהלת חשבונות וביצוע התשלומים, ניתנו לכל החברות בקבוצה ובהן פולימוד, על ידי מחלקת הכספים של הקבוצה שמנתה בין 11 ל-20 עובדים.

לפי כתב התביעה, מנהלת החשבונות של חברת פולימוד הייתה אחראית לביצוע תשלומים לספקים ולרישום פקודות יומן מתאימות בספרי החברה, ואף קיבלה לידיה את ההמחאות של אל שרד בצורה שוטפת וללא בקרה על השימוש שנעשה בהן. בשנת 2006, לאחר שפוטרה עקב אי שביעות רצון מעסיקיה, גילתה עובדת שהחליפה אותה בתפקידה כי המחאה בסך 10,572 ש"ח שנפרעה מחשבון אל שרד, לא הופיעה בספרי הנהלת החשבונות של פולימוד ונרשמה לפקודת גורם שאינו קשור לחברות. בבדיקה נוספת התגלו 345 המחאות בסך כולל של כ-5 מיליון ש"ח שנפרעו מחשבונה של אל שרד על ידי גורמים שאינם קשורים לקבוצת החברות, ונמצא כי החתימות שעל גבי ההמחאות – זויפו.

התברר כי המעילה הוסתרה באמצעות רישום כוזב של פקודות יומן בכרטיסי הנהלת החשבונות של החברות, בעיקר כנגד כרטיס "מע"מ תשומות" וכנגד כרטיסים נוספים של הוצאות, קניות והשקעות.

לאחר גילוי המעילה חתמה גברת סגל על הודאה והתחייבות לשיפוי החברות, אך מאחר שלא הצליחה להחזיר את כספי המעילה, הגישה קבוצת החברות תביעה כנגד יובנק בדרישה לקבל פיצוי.

בתביעה נטען כי על פי תנאי החוזה שבין הבנק ללקוחותיו, הבנק מתחייב לבצע פעולות בחשבון רק בכפוף להוראת מורשי החתימה. לטענת התובעים, אילו נהג הבנק בזהירות הראויה כמתחייב בחוזה, היה מגלה בנקל את הזיוף לאור ההבדלים שבין דוגמאות החתימה שנמסרו לו לבין החתימות המזויפות שהופיעו על ההמחאות, וכך היה עוצר את המעילה ומצמצם את נזקיה.

להגנתו טען הבנק כי בדק את ההמחאות כמתחייב על פי רמת סבירות ראויה ולא הפר את חובותיו,  וכי החברות שלא נקטו אמצעי בקרה בסיסיים הן הנושאות באחריות למעילה ויש לייחס להן אשם תורם בשיעור של 100 אחוזים.

שאלת האחריות – על מי?

כדי לקבוע את גבולות האשם והאשם התורם, דן בית המשפט בשאלות שלהלן:

האם קיים דמיון סביר בין הזיוף לדוגמת החתימה?

שאלה זו נועדה לקבוע את מידת אחריותו של הבנק לאיתור המעילה. אם קיים דמיון סביר בין הזיוף לדוגמת החתימה, הרי שלבנק אין יכולת למנוע את המעילה. משמעות הדבר היא שבמקרים של זיופים מתקדמים, בהם למשל נסרקות חתימות מורשים, טענות נגד הבנק יידחו על הסף.

האם בדיקת ההמחאות על ידי הבנק נעשתה באמצעים סבירים ובאופני פעולה סבירים?

כחלק מניהול הסיכונים, קבע הבנק כי המחאות ייבדקו רק מעל לסכום מסוים, ושממוצע הזמן לבדיקת המחאה אחת יעמוד על כ-30 שניות. כמו כן, החתימות של לקוחות משתנות עם הזמן, ואין לבנק אפשרות מעשית לפנות לכל הלקוחות על מנת לאמת את השינוי. בסופו של דבר הבנקים "קונים סיכון", ומעדיפים להסתכן בתביעה מאשר לשלם מיליוני שקלים על שעות עבודה של פקידים שיבדקו לעומק כל המחאה.

לאור זאת, בית המשפט קבע כי האמצעים שנקט הבנק לבדיקת ההמחאות אינם סבירים.

האם הבנק נקט אמצעי זהירות לצמצום ומניעת הנזק?

הדיון בשאלה זו נועד כדי לחלק את האחריות בין הצדדים. מחד, אמצעי הזהירות היחיד שבידי הבנק הוא בדיקת חתימות המורשים, אך מאידך מדובר באמצעי זהירות משמעותי ביותר, שכן מציאת חתימה מזויפת או אפילו תשומת לב להיעדר דמיון סביר בין החתימה שעל גבי ההמחאה לדוגמת החתימה, היו מצמצמות את היקף המעילה ואולי אף מונעים אותה.

עם זאת, קיים מספר רב של אמצעי זהירות נוספים שעל החברה לנקוט, שמכלולם היה מצמצם את היקף המעילה ברמת ודאות גבוהה. בחוות דעת שהגיש מומחה מטעם הבנק עלה כי החברות לא נקטו אמצעי זהירות שעשויים היו לצמצם את היקף המעילה.

• לא נערכה בדיקת רקע ואמינות לגברת סגל בטרם החלה לעבוד בתפקיד משמעותי ורגיש, אף שסבלה ממבנה אישיותי של מועלת סדרתית ועל אף עברה כמהמרת.
• החברות לא הקפידו על הפרדת תפקידים ואפשרו לגברת סגל הן לקבל המחאות בצורה שוטפת (וללא בקרה על השימוש שבוצע בהן) והן לרשום את פקודות היומן בספרי החברות.
• החברות לא פיקחו על הנפקת פנקסי ההמחאות.
• לא התבצע פיקוח על ספחי ההמחאות ששולמו לגורמים שונים.
• לא נערכה בדיקת רציפות להמחאות שהופקו לתשלום.
• ההמחאות שנמשכו מחשבון הבנק לא הוצלבו עם אסמכתאות מגבות לתשלום (למשל חשבוניות).
• לא מונה מבקר פנימי לחברה ולא נערך סקר חשיפה למעילות.
• לא נאכפה חובת היציאה לחופשה רציפה בת שבעה ימים לכל הפחות.
• לא בוצעו בקרות שוטפות ונקודתיות בנושאים נוספים, כגון בדיקת פקודות יומן חריגות, שימוש ב"דוחות חכמים" ועוד.
• לא הוטמעה מערכת מחשוב מתקדמת בעלת מערך הפרדת תפקידים מובנה, לא נעשה שימוש במדפסת ייעודית להדפסת המחאות על דף נייר חלק, ולמרות שבבעלות החברות הייתה מערכת להפקת המחאות ממוחשבות, גברת סגל הפיקה מאות המחאות ידניות שמטבען הן בעלות סיכון גבוה יותר למעילה.

עוד קבע המומחה, כי החברות שכאמור לא נקטו אמצעי זהירות מלבד ביקורת רו"ח והתאמות בנקים, ויכלו לגלות את המעילה בשלב מוקדם יותר אלמלא התעלמו מהדגלים האדומים שהיו לנגד עיניהם:

• זיוף מאות המחאות המהוות כ-33% מכלל ההמחאות שהופקו, כלומר כל המחאה שלישית הייתה מזויפת.
• רישום הוצאות בכרטסות הנהלת החשבונות ללא אסמכתאות מגבות.
• גידול חריג במע"מ התשומות, המשקף גידול של כ-22 מיליון ש"ח בהוצאות פולימוד – גידול שאינו משקף את מחזור ההוצאות האמיתי של החברה.
• רישום פקודות יומן חריגות, ללא כל היגיון חשבונאי.

באי כוח התובעת טענו כי האחריות נופלת בצורה מלאה על הבנק שכשל בבדיקת החתימות על ההמחאות, וכי מדובר במעילה מתוחכמת שלא ניתן היה לעלות עליה בנקל.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, דרכי המעילה, הבקרות והכשלים שהתגלו, קבעה השופטת דניה מאיר קרת את המסקנה הבאה:

"מהדיון באמצעי הבקרה השונים – אלו שלא בוצעו בשל חוסר סבירות או חוסר רלוונטיות מזה ואלו שבוצעו אך נעקפו מזה, מצטיירת תמונה ברורה :המעילה הייתה מתוחכמת למדי ובקרות סבירות שהפעילה התובעת, נעקפו על ידי העובדת. העובדת ניצלה נקודות תורפה שהינן אינהרנטיות לאופייה החשבונאי של החברה.

עם זאת, אין ספק שלצד ניצול נקודות תורפה "לגיטימיות", הסך הגדול של בקרות שלא בוצעו, מוביל למסקנה כי החברה שגתה בניהול חשבונותיה.

מקובלת עלי גישתו של רו"ח אלקלעי, אשר חזרה על עצמה בגרסאות רבות הן בחוות דעתו והן בחקירתו, לפיה על אמצעי הבקרה הננקטים להתאים לנקודות התורפה בהתנהלותה של החברה והאחריות להתאמתם, כמו האחריות למניעת מעילות בכללותה – מוטלת על הנהלת החברה.

נוכח האמור, עולה המסקנה כי התנהלות החברה בפיקוח על העובדת ובפיקוח על השיקים שיצאו מחשבונה, לא הייתה סבירה וכי היא מקימה לה אשם תורם. העובדה כי מחשבונה נמשכו מאות שיקים במשך כשנתיים מצביעה על כך שלא יתכן שכל האשם יוטל לפתחו של הבנק."

סיכום

בסיכומו של דבר, קבעה השופטת כי לחברה אשם תורם בשיעור של 25 אחוזים מהנזק (המהווים כ – 1.2 מיליון ש"ח). פסק הדין קבע כי האחריות הראשית למניעת המעילה בזיוף חתימות על המחאות רובצת על הבנק. עם זאת, אין להתעלם מקביעת השופטת כי על הארגון להתאים את הבקרות כך שיוכלו לאתר ולמנוע מעילה מתמשכת ובהיקף כספי גדול. אין הארגון יכול להניח כי הבנק או רואה החשבון, גם אם התרשלו, יישאו בכל הנזק, כאשר בו-בזמן הוא לא פעל באופן סביר למניעת המעילה.

אודות הכותב/ת

סרגיי גאורגייב

רו"ח, אלקלעי מונרוב

אודות הכותב/ת

עופר אלקלעי

רו"ח, אלקלעי מונרוב