המשרוקית ואני
ריאיון אישי מרגלית שפרבר, מבקרת פנימית ראשית – תנובה, עם עו"ד חי בר אל
את חי פגשתי לראשונה בשנת 2008. על נסיבות הפגישה, שהפכה לפגישות רבות, מוטל כמובן איפול מלא. מאז אותה פגישה זכיתי להכיר איש חכם וחד שההיגיינה הציבורית היא בראש מעייניו.
את הספר שכתב חי, "גיבורים בעל כורחם", קראתי מיד כשיצא מבית הדפוס. הספר בנוי מסיפורים שונים, ובכל פרק מתואר סיפורו של חושף שחיתות אחר. הספר מרתק ועדויותיהם של חושפי השחיתות עצרו לעיתים את נשימתי. אני בטוחה שגם אתם תמצאו בו עניין רב.
הי חי, ספר לנו עליך
אינני חושף שחיתות אלא עורך דין המלווה חושפי שחיתויות, כמייצג בבתי דין ומול מבקר המדינה, כיועץ, מעסיק לעת צרה וחבר. מזה כעשור וחצי אני עומד בראש עמותת עוגן להגנה על חושפי שחיתויות.
איך אתה רואה את תפקידם של חושפי השחיתות?
באנגלית קוראים לחושפי שחיתויות "whistle blowers", השורקים במשרוקית, מכיוון שהם מפרים את הדממה המאפשרת לשחיתות להתנהל באין מפריע ומזעיקים עזרה. ממש כמו שוטר ששורק כשהוא קולט עבריין בזווית עינו, כך החושף שולף משרוקית וירטואלית ומסב את תשומת לב המערכת לריקבון שבו הבחין בעיניו האחראיות. אלמלא השריקה הריקבון היה ממשיך לאכל את גופו של הארגון ללא הפרעה.
ומה תפקידך בכוח?
נעימה לי שריקתם של חושפי השחיתות ואני שם בשבילם.
איך הגעת לכתוב את הספר?
לפני כמה שנים החלטתי שזה לא יהיה אתי לשמור לעצמי את כל הרעש שזכיתי לשמוע. הרי הידע שעבר דרכי בזכות חושפי השחיתויות הוא עצום, אוקיינוס של סיפורי אימה על המתרחש בארגונים גדולים, פרטיים וציבוריים. נחשפתי למתרחש במרתפים אפלים שבהם הונדסה מציאות חמדנית, אלימה ומסואבת. בזכותם נחשפתי לתרבות הארגונית הנגועה של חברות ממשלתיות, למכרזים התפורים בעיריות גדולות, להתעמרויות שיטתיות, לקלות שבה גופים נפלו לזרועותיהם של עבריינים ובעטו הצידה את עובדיהם המסורים; לטרפת ששררה במכון לרפואה המשפטית שהינדסה את האמת ועיצבה את המוות כרצונה, ולשוביניזם העמוק שפשה במשטרת ישראל וחיסל נשים – אישית ומקצועית – בשמה של רעות מעוותת. המון חומר-מרתפים התנקז במגירותיי לאורך השנים, והרגשתי שהוא חייב לראות אור יום.
"גיבורים בעל כורחם" אומנם מביט אחורה, אל עבר פרשות דרמטיות שהתרחשו זה מכבר והסתיימו בדרך זו או אחרת, אך חי מתעקש לבחון אותן כמקרי בוחן על-זמניים ולהבין כיצד התרחשו מלכתחילה. עתיד ארגוני בריא מתחיל בבחינה של ההווה והעבר החולים, מפני שללא הליך של הסקת מסקנות ההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה.
למי מיועד הספר?
"גיבורים בעל כרחם" יכול לסייע לכל כך הרבה גורמים המתמודדים עם השחיתות. אפשר לקרוא אותו כספר הדרכה לחושפי שחיתויות ולאנשים שחייהם נוגעים בהם, משום שהוא מכיל מידע שימושי רב עבורם, עבור עורכי דינם, השופטים הדנים בתיק, פעילים חברתיים המושקעים במאבק בשחיתות, מעסיקים ובני/ות זוג.
כל חובב ספרים יכול לקחת מרחק מהכתוב ולקרוא את הספר כקובץ סיפורי מדע בדיוני, משום שהפרטים המופיעים בו לעיתים בלתי נתפסים, אף על פי שכל מה שכתוב התרחש במציאות. אזרחים שהמדינה שלנו יקרה לליבם יכולים לקרוא את הספר כמסמך נוקב, לא פעם מתסכל ומעורר זעם, המתאר מציאות אבסורדית וכפוית טובה שבה מושלכים הטובים וההגונים שבבני הארץ לכלבים.
הספר בהחלט יכול לסייע גם למנהיגים שלנו, ככל שיחפצו לקדם את ההיגיינה הציבורית.
האם תוכל לתאר את פניה של השחיתות בארץ?
שחיתות איננה דבר נדיר ואקזוטי המתרחש בחברה מנוונת ונטולת שומרי סף, כי אם תופעה נפוצה ונוכחת המתורגלת ומאומצת על ידי גורמים נבונים וממולחים, יצירתיים ושאפתנים, המנסים את מזלם ובודקים כמה רחוק הם יכולים להגיע מבלי שייתפסו. המושחתים קוראים את המפה הארגונית, מחפשים סדקים שבהם יוכלו להסתתר כדי להוציא את תוכניתם אל הפועל, ומתמקמים רחוק ככל האפשר מעיניה של הביקורת. רובם מאיישים עמדות בכירות, וסומכים על כך שדרגים זוטרים מהם לא יעזו לשאול שאלות שלא נשאלו ולא יתערבו בנעשה. כאנשים חסרי מורא הם מבצרים את מעמדם כגורמים שאין לערער על דבריהם, ויוצאים מנקודת הנחה שבמשוואה "פרנסה" מול "טוהר המידות במקום העבודה" – שיקול הפרנסה יגבר.
יש פרופיל של חושף שחיתות?
רובם המוחלט של השכירים לא יעלה על דעתו לשלוח יד למשרוקית, כי מי רוצה להסתבך עם הבוס ש"בטח יודע מה הוא עושה", אבל מיעוט נדיר ואיכותי שניחן באומץ לב, יושרה ואמת פנימית, יקריב את עתידו המקצועי (ולא פעם גם את חיי המשפחה שלו, חשבון הבנק שלו ושפיותו), יתעקש על האמת וישרוק.
איך הארגון הסטנדרטי מגיב לחשיפת השחיתות?
"גיבורים בעל כורחם" עונה על השאלה הזו תשובה מבאסת מאוד: במרבית המקרים הארגון אינו מודה מקרב לב לחושף השחיתות או למבקר פנימי שעשה עבודתו נאמנה, כי אם מתנער ממנו ומעמיד פנים שלא שמע את השריקה. במקום לשמוח על שזכה בעובד מסור ונאמן, שפעל על מנת לחסוך למעסיקו משאבים וניסה להגן על שמו הטוב, בדרך כלל הארגון נוטה ליישר קו עם הבכיר/ים שסרח/ו ומעדיף קצת ריקבון ושקט תעשייתי על פני זעזוע ופגיעה באמון הציבור בכל הנוגע לכביסה המלוכלכת. המעסיק אף שולף פרקליטים יקרים וזורק כספים כדי לקבור את חושף השחיתות יחד עם המידע המזיק שחשף, ושואף לשוב לשקט התעשייתי שעליו חתום המושחת ששלח את ידו למחוזות אסורים כשגרף כסף, קשרים, השפעה, קומבינות ושאר טובין שמעמדו אפשר לו לגרוף. חושף השחיתויות ההמום נותר ללקק את הפצעים, לא מבין כיצד קרה שהאומץ שלו לא הציל את הארגון מעצמו אלא הותיר בגופו רסיסים שיישארו בו לתמיד. זהו התסריט הסטנדרטי.
האם אפשר לשנות את התסריט הזה, ולכתוב אותו כך שהשורק במשרוקית יזכה להכרה וכבוד, המושחת יושלך מכל המדרגות והארגון יצליח לכונן מנגנוני הגנה עצמית יעילים נגד המושחת הבא?
בוודאי. זו הסיבה שבשבילה אני קם בבוקר.
אז איך מצמצמים אי-סדרים בארגון?
באמצעות בנייה חכמה של הארגון, בנייה שתסתום את הסדקים שבהם מושחתים נוהגים להסתתר, ותעודד עובדים מסורים לדווח על ממצאים מטרידים בזמן אמת.
יחד עם סטודנטים שהנחיתי בקליניקה להגנה על חושפי שחיתויות במרכז הבינתחומי בהרצליה ובמכללת ספיר, בנינו מודל פשוט ונוח ברוח זו, "תו היושר" שמו, המבוסס על מנגנון שבו ישנו בארגון גורם המקבל פניות של עובדים ואחראי לבדוק כל פנייה לגופה ולעדכן את ההנהלה. הנהלה המייפה את כוחו של עובד אמין לבדוק תלונות ודיווחים באופן מקצועי ורגיש, לא תיכנס לסחרור ולפניקה כשמידע מטריד יגיע לאוזניה ולא תתחיל לטייח או לשכנע את החושף שמדובר באי הבנה, להחליט שזו רק סגירת חשבונות בין עובד זוטר למנהלו, ולתרץ תירוצים נוספים שהנהלות מספרות לעצמן כששריקת משרוקית מגיעה לאוזניהן.
לי ברור שמערכת יחסים כל כך לא שוויונית, המאפיינת את המשולש "חושף שחיתויות זוטר" – "בכיר מושחת" – "הנהלה הרוצה שקט ושלום בית בכל מחיר", זקוקה לגורם מתווך שידע לטפל בבעיות באופן ענייני בלי לחשוש לשלומו ולמשרתו.
רגע, אבל זה לא מקומו של המבקר הפנימי? איפה הוא בתוך הסיפור הזה?
מבקר פנימי הוא חלק חשוב מאד במשוואה. מבקר פנימי הוא שורק בעל כרחו, שכיר שנשכר על מנת לשרוק, האמור לשמש כגורם הבוחן את הארגון מבפנים ומצביע על בעיות, ואמור להציף שחיתויות מול הנהלת החברה.
האם הוא יעשה זאת?
לעיתים האינטגריטי שלו לא יאפשר שתיקה כי זו העבודה שלו. הוא אינו מסוגל לעצום עין מול ריקבון פושה, הוא לא יודע אחרת, מוצא עצמו בעמדת השורק במשרוקית וקופץ על הרימון כדי להציל את הארגון ולא פעם גם חוטף בעצמו ריקושטים מהסוג שחוטף חושף שחיתויות מהשורה.
לעיתים המבקר הפנימי יבחר לשמור את השריקות עמוק בתוך התיקייה. תלוי בסוג המבקר הפנימי, בעמוד השדרה שלו ובמנדט שקיבל.
בכל אופן, גם מבקר פנימי ברמה הגבוהה ביותר אינו יכול למלא את תפקידו באופן שישאיר את הארגון נקי משחיתויות באופן הרמטי.
ומה קורה כשמבקר פנימי פוגש חושף שחיתות שמעביר לו מידע מטריד? איך עליו לפעול בסיטואציה הזאת?
על מבקרים הפנימיים לשמור היטב על החושפים המגיעים אליהם עם מידע, שכן המשותף לכל שומרי הסף הלוחמים בשחיתות – החל מהמשטרה, דרך הפרקליטות, עיתונות חוקרת ועמותות במגזר השלישי, ועד המבקרים הפנימיים במגזר הפרטי – הוא שאף אחד מאלו לא יכול לעשות את תפקידו בביעור השחיתות ללא חושפי שחיתות. האנשים האלו יודעים הכי הרבה, לאנשים האלו בוער לדבר ולספר, והמבקר הפנימי הוא כתובת מצוינת ולפעמים אחרונה, לפני שהוא יוצא אל מחוץ לגבולות הארגון.
מדוע לדעתך מבקר פנימי חרוץ ובעל אינטגריטי לא יכול להשאיר את הארגון נקי משחיתות?
בגלל שורה של סיבות:
ראשית, לא פעם המבקר הפנימי לא נחשף לחומרים שהמושחתים אינם מעוניינים שייחשף אליהם, ומעטים יטרחו לחטט ולחקור מעבר למה שיונח על שולחנם וולונטרית.
שנית, מבקרים פנימית נהנים ממעמד רם בארגון, מתקרבים לעיתים להנהלה ויש כאלה המתקשים לצאת נגד בכירים אחרים, ודאי שלא תוך סיכון כל מה שצברו והשיגו.
שלישית, מבקרים פנימיים רבים ממונים על מנת שלא לחשוף שחיתויות, כי הארגון חרד לתדמיתו ואינו מעוניין בפרסום שלילי וחריקות.
רביעית, מבקרים פנימיים אינם מודעים לשלל הגוונים של השחיתות, שאינה מגולמת דווקא במספרים, ומכאן שגם אם יבחינו בה יתקשו להצביע עליה וכל שכן למגר אותה.
מילה לסיכום, חי
אין ספק שמבקר פנימי איכותי, רציני ומחויב הוא ברכה לארגון, כל ארגון, אך מהסיבות שפירטתי כאן הוא אינו יכול להחליף את הכלי המשובח, שעיניו בכול, המכיר את החומר ויודע לזהות בוודאות שחיתות. לכלי הזה, שאינו מתוגמל עבור שירותיו, קוראים חושף שחיתויות / אביר יושר / שורק במשרוקית – מקור מתבקש למידע עבור מבקרים פנימיים שאינו בר תחליף. ארגון המוותר על שירותיו הוא ארגון פחדני וחלש, שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות ולהקשיב לעובדיו הטובים ביותר.
סיפור קצר לסיום:
רואה חשבון קלאסי, גידי קצלניק שמו, נכנס למשרדי. הוא היה מסודר, עצור ומנומס, על גבול הטרחן. חושף שחיתות? לא יכול להיות! אלו תמיד מגיעים סוערים, מבולגנים, מוצפים במלל וחמושים בערימה של מסמכים שאף אחד לא מצליח לנווט בה. גידי היה חושף שחיתות מסוג אחר, מהסוג המגיע עם טבלאות יפות וניירת מסודרת באופן מסחרר, אך עלבונו היה עמוק בדיוק כמו עלבונם של חבריו למסע: גם הוא מילא את עבודתו נאמנה, גם הוא אסף נתונים מטרידים ומיהר לדווח לממונים עליו, גם הוא נשלח לאלף עזאזל.
כרואה חשבון במחלקת ביקורת פנימית במוסד אקדמי מוכר, גידי עשה עבודה לא זוהרת אך מאוד חשובה ועקב אחר תנועות כספים וההתנהלות הפיננסית של הארגון הענק. עשרות מיליונים עברו תחת ביקורתו, מיוצגים כמספרים על מסך, בהם גם תרומה נדיבה על סך 20 מיליון שקלים לשדרוג הפקולטה לכימיה. כחלק מהפרויקט היו אמורות להיבנות מעבדות מחשבים משוכללות ואנשי מקצוע שונים נקראו לבצע את העבודות. גידי עבר על הנתונים ועיניו חשכו: כסף עבר ימינה ושמאלה ושקע בכיסים לא רלוונטיים, כטובות הנאה, תשלומים כפולים שולמו לספקים, מחשבים שהובטחו מעולם לא הותקנו, ונראה שלאף אחד לא אכפת מהקשר המובנה בין תרומה לייעודה. לא היה צריך להיות פרופסור לכימיה כדי להבין שהתקציב הזה מנוהל בכאוס מוחלט.
בסמוך לתחילת כהונתו של גידי במחלקת הביקורת הפנימית החל המרוץ לתפקיד המבקר הפנימי, וגידי לטש את עיניו למשרה הנחשקת שבה ביקש לזכות בעזרת עבודה קשה ויסודית. להפתעתו (או לתמימותו) דווקא בגלל הדוח הנשכני שהוציא על הפרויקט, סיכוייו להתקדם חוסלו יחד עם הדוח עצמו. והרי גידי התנהל במקצועיות ובצנעה – חשף את ממצאיו כלפי פנים והוציא דוח ביקורת יסודי, הכולל סימני שאלה ושמות, ולאחר שנבלם והוזז הצידה התחיל לחפש אוזניים קשובות ומקצועיות יותר. במהרה הבין שמעסיקיו מעדיפים שקט תעשייתי ולא רוצים טראבל מייקרז, ובמקום לתפוס את הראש ולתקן את הליקויים – הבכירים התחילו לעשות לגידי בעיות. הוא נדחק לפינה והתחיל להקליט את השיחות שקיים סביב הביקורת, מהן עולה בבירור שמנסים לטייח את הנושא ומאיימים עליו לבל יפורסם.
גידי התבקש על ידי הגורמים הבכירים ביותר לטאטא מתחת לשטיח את הפרשה ולשקוד על "שלום בית", אך סירב לבקשה ושרק במלוא חזה, עד שמבקר המדינה דאז – שפירא – פרסם דוח חריף המצביע על שורת הכשלים המקוממת בניהול פרויקט התרומה. מבקר הלך, מבקר בא, והשחיתות נותרה בעינה.
תפקידו של מבקר פנימי הוא תפקיד קריטי עבור הארגון – שומר סף מקצועי וחיוני שעל כתפיו מונח האינטגריטי של הארגון ושמו הטוב. ארגון שאינו משכיל להיעזר בממצאי הביקורת ומנפנף את המבקר כזבוב טורדני חוטא פעמיים: הוא מייתר את העבודה הקשה שנעשתה לטובת הכלל, ומונע תהליכי שיפור ולמידה. במקרה של גידי האזנתי להקלטות ושמעתי על הדלתות הרבות שעליהן נקש ללא הועיל.
בחזרה לגידי: משרדו של שפירא הפנה אותנו לגישור, קיימנו מספר פגישות אך לא הצלחנו להגיע לעמק השווה. גידי, רואה חשבון שעפרונו מחודד ומדויק, הכין עבורנו טבלה שהציגה במספרים ובמילים את הערכותיו בנוגע להפסד האמיתי של חושף שחיתויות. את הטבלה הזו הגשנו למבקר בציפייה לפיצוי הולם וקיבלנו 400,000 ש"ח כפיצוי. המוסד האקדמי הוא גוף מבוקר ומתוקצב מכספי ציבור, כך שהכיס הציבורי נפגע בשנית.
לסיום אני רוצה לשאול את השאלה הבאה: מה יותר יועיל לאקדמיה – להשתיק התנהלות מושחתת בכספי תרומות כדי שתורמים עתידיים לא יבהלו ויעדיפו להשקיע בפקולטות לכימיה באוניברסיטאות אחרות, או לערוף כמה ראשים חמדנים, לייצר טלטלה זמנית ולהפגין יושרה ולקיחת אחריות? הבחירה לטייח היא בחירה ערכית שחושפי שחיתויות רבים אינם מסוגלים להשלים איתה, ולכן רבים מהם ממשיכים לתחנת הדיווח הבאה ומגיעים עם הזהב שלהם לעיתונות. כשמתפרסמות כתבות אמון הציבור בארגון נסדק ממילא, ואי אפשר להעריך את ממדי הפגיעה בשם הטוב שלו מהרגע שהדברים הגיעו לידיו של עיתונאי הרעב לסקופים. גם במקרה של גידי פורסמו כתבות שגרמו למעורבים בטיוח להזיע, והמוסד חטף שיימינג מיותר שאפשר היה למנוע.
מזה ארבע שנים גידי אינו מוצא עבודה בתחומו, והידע שלו נותר על המדף כמו גם ממצאיו. הפיצוי שגידי זכה לו אולי נשמע גבוה והגון, אך הוא אינו מפצה באמת על אובדן הפרנסה והקריירה. מעבר לזה, עצם העובדה כי עובד מסור וחרוץ שכזה מצא את עצמו בחוץ היא כתם על המוסד האקדמי ופגיעה בנו, הציבור שאותו שירת. המבקרים הפנימיים המושלכים לצד הדרך הם מתכון בטוח לחברה מושחתת, המפקירה את טובי בניה במקום לחבק אותם ולומר להם תודה.
