פסח קורונה- עוצרים ומתבוננים

זהו, הגיע הרגע, ואנחנו יוצאים ממצרים אל המדבר. עוצרים לרגע בצד.

יצאנו לחופשה וזה בהחלט זמן מתאים לפאוזה. להתבונן מבחוץ על השיעור שהקורונה מזמנת לנו.

אנחנו לא יכולים לבחור את המציאות, אבל אנחנו יכולים לבחור באיזו דרך להתבונן בה. חמש זויות שונות כאן לפניכם:

 זוית 1: איפה הייתם?

אפשר להתחיל לשאול "איפה היתה ההנהלה? איפה היה הארגון?" "האם נערך כראוי?" "עד כמה אפקטיבי ניהול הסיכונים?" ואילו בהחלט שאלות ראויות.

למי שרוצה לשאול את השאלות האלה: יש timeline מפורט להפליא, שנערך ע"י CNN, המתאר את התפתחות המגיפה ועשוי לשמש נקודת התייחסות מצויינת לסוגיה: מה היה ידוע בעולם בכל נק' זמן על ההתפתחות האפידמית, לעומת הפעילות הארגונית בנק זמן אלו.

https://edition.cnn.com/2020/02/06/health/wuhan-coronavirus-timeline-fast-facts/index.html

זוית 2: איפה היינו?

אפשר גם לשאול "איפה אנחנו היינו?" "האם ביקרנו כראוי את ההיערכות לחירום? BCP-DRP…?"

חשבון נפש מקצועי שכזה הוא בהחלט ראוי ורצוי כעת ומסקנותיו עשויות לשרת אותנו היטב לקראת תוכנית העבודה הבאה, ואולי נדרש כבר עכשיו על מנת להתאים את תוכנית 2020 למציאות ולצרכים החדשים.

זוית 3: איפה אנחנו?

אבל לפני שאנחנו מתחילים לתחקר על אוטומט את העבר והשתלשלות האירועים (בין אם ע"פ זוית 1 או זוית 2) הייתי מציעה לעצור רגע ולהתבונן: האם שיטות החשיבה שבהן אנחנו מורגלים משרתות אותנו גם הפעם? האם נגדיר את הקורונה כ"סיכון שהסבירות של התממשותו היתה נמוכה" או שאולי זה הזמן ליישם המלצתה של הסופרת האלמותית איין ראנד ולבחון את הנחות היסוד?

ניקח למשל את ההנחה שבאמצעות מודלים כמותיים ומתימטיים אפשר לחשב/לחזות את סיכויי התממשות של סיכונים שונים. נדמה לי שההנחה הזו שווה בחינה מחודשת ומעמיקה. אין לי מושג מה תהיה התוצאה של בדיקה כזו. לדבריה של איין ראנד כאשר יש קונפליקט מול המציאות, לעיתים קרובות, לפחות אחת מהנחות היסוד הנבחנות, תמצא שגויה.

לענ"ד, בין אם יוחלט שהקורונה היא  "סיכון שהסבירות של התממשותו היתה נמוכה" ובין אם יוחלט באופן גורף, שהיכולת לחשב/לחזות את סיכויי התממשות של סיכונים שונים היא מועטה מאוד, מהזוית הזו יש מסקנה ברורה אחת והיא הבנת המוגבלות האנושית והגישה הצנועה שבה עלינו לקבל את האירועים. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע.

זוית 4: איפה אנחנו בוחרים להיות היום?

ככל שהפנמנו את המסר של המוגבלות האנושית, עולה השאלה: מה עושים עכשיו? האם יתכן שהביקורת על האירועים ע"פ זוית 1 "איפה הייתם?", הופכת ללא- לגיטימית או אולי נדחית על הסף, בשל הקושי לצפות את הסיכון?

תרשו לי להציע את הגישה הבאה:  עוצמתה של הביקורת איננה נובעת רק מתרומתה להפחתת הסיכונים. עוצמתה נובעת בראש ובראשונה מצפיפות ומחוזק רשת הקשרים הבינאישיים בארגון.

תוך כדי הסערה, עלינו לשמור על חוזק הרשתות שלנו.

כרגע, זוהי שעתה היפה של ההקשבה. כחלק מתהליך העיבוד של החוויות העוצמתיות, אנשים (ובכללם המבוקרים שלנו) נזקקים לאוזן קשבת ואמפתית.

מיהם נאמני הביקורת? מהן מערכות היחסים האסטרטגיות והחשובות לנו? זה הזמן למפות, ולהיות שם. להשקיע בחיבורים ולהקשיב. בערב פסח הזה, מתחברים ומהדקים את מערכות היחסים!

זוית 5: איפה אנחנו רוצים להיות מחר?

אפשר לרוץ במחשבות לכל עבר להריץ סרטים… אבל בן חורין הוא מי שלומד מן העבר ומשוחרר מהדאגה למחר. הוא חי כאן ועכשיו מתוך מודעות ושלמות פנימית לגבי מה שנכון לעשות היום.

בואו ניתן לאבק של הקורונה לשקוע ולמזג האויר להתבהר. בפסח הזה אנחנו בני חורין.

ולכן, על תוכניות היום שאחרי, נכתוב בפעם הבאה. בואו נחיה את הכאן והעכשיו. נתחבר ונחזק את מערכות היחסים שלנו.

 

בברכת פסח בריא ושמח ולשנה הבאה בירושלים הבנויה,

 

מרגלית.

השארת תגובה