להיות מבקר פנימי מצטיין  Trusted Advisors

להיות מבקר פנימי מצטיין 

ספר חדש: יועצים נאמנים – תכונות מפתח של מבקרים פנימיים מצטיינים
(Trusted Advisors: Key Attributes of outstanding internal auditors)

מאת: ריצ'ארד צ'יימברס (Richard F. Chambers)
הוצאת: Internal Audit Foundation  IAF -(2017)

האמון במבקר הפנימי – המדד להצלחתו

מה הופך את המבקר הפנימי למצטיין? האם התעדכנות מתמדת והרחבת הידע המקצועי בסיכונים עסקיים, או שמא הקפדה על פרטי הפרטים של תכנית הביקורת? ואולי דווקא עומק שיקול הדעת המקצועי שלו בבואו להעריך את משמעות הממצאים והראיות? לדעת ריצ'ארד צ'יימברס, מחבר הספר, כל אלה הם הכרחיים בעבודת המבקר הפנימי המצטיין, אולם זה לא מספיק.

כאשר צ'יימברס כותב, תמיד כדאי לקרוא: כנשיא IIA העולמי, החבר בוועדות מקצועיות לרוב, ופעיל בפרקטיקה של הביקורת פנימית זה יותר מארבעה עשורים, הוא כיום אחד האישים המשפיעים ביותר במקצוע. אם כן, לא פלא שהספר הפך במהירות לרב-מכר היסטרי בספריית איגוד המבקרים הפנימיים  IIA בשנת 2017. צ'יימברס קובע ללא היסוס כי הנכס החשוב ביותר למבקר הפנימי הוא האמון שרוחש לו הארגון. ככל שניתן במבקר פנימי אמון גדול יותר מצד הארגון והנהלתו – אמון בעבודתו, אמון בהמלצותיו ובעצותיו – כך הוא אפקטיבי יותר בעבודתו, כלומר משפיע יותר על אופן ההתנהלות בארגון. לטענתו, זהו המדד הטוב ביותר להצלחת המבקר הפנימי. השאלה המרכזית שבה דן הספר היא כיצד המבקר הפנימי הופך ל"יועץ נאמן" כזה? התשובה, לדעת צ'יימברס, טמונה בתשע תכונות המאפיינות את המבקר המצטיין בשלושה מישורים, כמוצג בתרשים:

תכונות אלה אינן בהכרח מולדות, אלא נרכשות בעמל רב ובהשקעה מתמדת במהלך הקריירה.
"גם אתם יכולים להגיע למעמד של יועצים נאמנים", מבטיח צ'יימברס לקוראי הספר, "אם רק תסגלו לעצמכם תכונות אלה".

פרק אחר פרק, הספר דן בשיטתיות בכל אחת מן התכונות הנדרשות, ופורש מגוון אספקטים של כל תכונה ויישומה במסגרת הביקורת הפנימית. לדוגמה, הפרק על תקשורת דינמית עוסק בסוגי ערוצי התקשורת של המבקר – המילוליים לצד הבלתי מילוליים – וחשיבות המודעוּת לערוצים שונים אלה, קביעת הטון הראוי של שיח הביקורת, מילים ומונחים שאסורים בשימוש (רמז: המילה "נכשל" על כל הטיותיה אינה מקובלת בלקסיקון הביקורת של צ'יימברס), הצורך לדעת גם להקשיב, שמירה על פשטות, וכן פיתוח כישורי התקשורת לעובדי הביקורת. אלה דיונים רלוונטיים, בעלי ערך ומעוררי מחשבה.

הצד הרך של הביקורת הפנימית

צ'יימברס אינו עוסק כלל באספקטים המקצועיים – בתקנים, במתודולוגיות או בטכניקות של ביקורת פנימית, את אלה ימצא הקורא בשפע בספרי הלימוד המקובלים. במקום זאת הוא מתמקד בפיתוח וחידוד המיומנויות ה"רכות" של המקצוע. לדוגמה, בדיון בתכונת הפתיחות המחשבתית, צ'יימברס מעלה על נס את חשיבותה של ספקנות "בריאה": זה טוב לחקור דברים שנראים לכאורה ברורים, וגם נכון להניח שמידע, גם אם הוא מוצג על ידי גורם מוסמך, אינו בהכרח מדויק. העלאת שאלות מקדמת את המבקר הפנימי לחקר האמת ומאפשרת קבלת החלטות טובות יותר ומתן המלצות מדויקות ואפקטיביות יותר. אולם ספקנות במינון גבוה מדי, הוא מזהיר, כבר הופכת לחשדנות, לציניות וליחס לא הולם, וזו כבר ספקנות "בלתי בריאה" שאינה טובה להשגת תוצאות בביקורת הפנימית.

טיעוניו של צ'יימברס שזורים בסיפורים רבים מתוך מורשת "קרבות הביקורת" העשירה שלו המוצגים כהמחשה. לדוגמה, בדיון בחשיבותה של הקשבה ופתיחות מחשבתית הוא מספר: "הייתי חלק מצוות שערך ביקורות בפנמה בענייני יישום הסכם התעלה. מצאנו שחלק מרשומות העלות הקשורות לשיפוץ מתקני התעלה היו חלקיות. דיברנו עם המהנדס האחראי על ניהול הרשומות וחלקנו איתו את מסקנתנו הראשונית כי הרשומות המנוהלות על ידי צוותו אינן ניתנות לביקורת. הוא נפגע מאוד, ותגובתו הותירה אצלי רושם עז. הוא טען כי אנחנו אלה ששוגים, מפני שאנו לא מבחינים במורכבות של הסביבה ובקושי לנהל את הרשומות באופן תקין. נוצר בינינו עימות, עד שאחד מעמיתיי, שהיה אחראי על הביקורת, הוביל אותנו ברוגע ובמקצועיות להסכמה הדדית מספקת: במקום להשתמש במינוח 'בלתי ניתנים לביקורת' (unauditable), תיארנו את הרשומות כ'בלתי ניתנים לביקורת בקלות' ((not readily auditable. ייתכן שזה שינוי מינורי, אבל אני מחשיב זאת כדוגמה מצוינת לפתיחות מחשבתית. מסמכי המקור היו עדיין קיימים, כך שהיה ניתן להוציא מהם חומר שלם אולם בתוספת מאמץ. חשבנו שגמישות במינוח היא מוצדקת על מנת להשיג את מה שרצינו – רשומות שיהיו ניתנות לביקורת. לא הסתרנו את הבעיה אבל אפשרנו למהנדס לעמוד במטרה של הפקת רשומות מלאות וניתנות לעיבוד. וכך היה – אנו הוצאנו דוח מדויק, בלי לפגוע בשמו הטוב וגאוותו של המהנדס". מסיפור זה ומסיפורים דומים נוספים ניתן ללמוד על אמונתו של צ'יימברס כי בשיתוף פעולה עם הלקוח, כלומר המבוקר, ועם רגישות רבה לצרכיו, ניתן להגיע לתוצאות טובות יותר.

האם המבקר הפנימי יכול להיות גם אהוד וגם צודק?

הספר כתוב באופן קולח ורהוט ומתובל ב"אמרות כנף" מחכימות מהסוג שמבקרים פנימיים ישמחו לצטט בהזדמנויות מקצועיות מתאימות, לדוגמה:

  • לעתים מבקרים פנימיים עשויים להיות צודקים או עשויים להיות אהודים, אך לעולם לא גם זה וגם זה.
  • אתה יכול להיות המבקר הפנימי הטכני הטוב ביותר שקיים במובן של זיהוי הסיכונים, זיהוי בקרות מרכזיות, עריכת המבחנים הטובים ביותר והסקת מסקנות נכונות, אך אם אינך יכול לתקשר עם בעלי עניין באופן שמחולל שינוי אז אתה כמו העץ שנופל ביער מן הפתגם הידוע – אף אחד לא שומע.
  • יש קשר בין סקרנות אינטלקטואלית וחשיבה ביקורתית. קשה להניח שלאדם תהיה רק תכונה אחת מהן ללא השנייה: איזה שף יאסוף את מיטב החומרים לארוחת גורמה ואז לא יעשה בהם כלום? ומאידך איזה שף יוכל להצליח לבשל מנה מרשימה מחומרי גלם ירודים?

בדרך כלל הספר מקפיד על דיונים מקצועיים רציניים שעוסקים בהתלבטויות ובאתגרים שהם מנת חלקו  היומיומית של מבקר פנימי, כגון תקשורת עם בעלי עניין ועל יחסים בינאישיים ראויים עם קולגות ומנהלים. אלא שמדי פעם הוא מועד וגולש מעט שלא בטובתו לסגנון של ספרי הדרכה בסגנון האמריקני השחוק – כיצד להצליח בחיים/בעסקים/באהבה (מחק את המיותר), ובסגנון אלגנטי מסביר את מה שדי מובן מאליו לכל בר-דעת. לדוגמה, מתוך הפרק על התמקדות במטרה: "לחלק מן המבקרים הפנימיים קיימת נטייה כפייתית להשיג שלמות בעבודה. זה חיסרון נפוץ אצל מבקרים פנימיים חדשים השואפים להגיע לשלמות בעבודתם. לשם כך הם רוצים לערוך עוד ריאיון, להגדיל את המדגם, לבצע עוד 'walk through' וכל מה שדרוש כדי להגיע לתוצאות 'מושלמות'. אנו יכולים להעריך אותם על כוונתם, אבל שלמות דורשת זמן, וזמן בדרך כלל חותר תחת הערך האולטימטיבי של הביקורת הפנימית. אבל כאשר אנו מפתחים חוש פרספקטיבה אנו יכולים להגדיר מה קריטי כדי לייצר את התוצאה הרצויה (High Impact Auditing) ומה משני בחשיבותו".

המבקר הפנימי המהלך על חבל דק

לאט לאט, ככל שמתקדמים בספר, מגיעים למסקנה כי המבקר הפנימי הוא בעצם לוליין המהלך על חבל דק וחייב לשמור על שיווי המשקל ועל האיזון הנכון, כאשר כל תזוזה לא מחושבת שלו עלולה להביא למעידה ולהתרסקות: מצד אחד עליו לשמור על עקרונותיו האתיים והמקצועיים ולדעת לעמוד מול לחצים פוליטיים, אך מצד שני עליו לגלות רגישות, להקשיב למבוקר, להיות גמיש ולשמור על פתיחות מחשבתית. מצד אחד, עליו לדעת להלך עם הבריות ולפתח מערכת יחסים טובה עם קולגות בארגון, אולם מצד שני להיזהר מיחסים קרובים מדי שעלולים בעת ביצוע ביקורת לחבל באובייקטיביות ובאי-תלות, או להיתפס על ידי גורמים אחרים כבלתי מקצועיים. מצד אחד – לחתור ולהעמיק בירידה לשורשי האמת וחקר הבעיה, אך מצד שני להיות אפקטיבי וזריז בהגשת המלצות ללא דיחוי. מצד אחד – להיות ספקן, לבדוק לעומק ולא להסס לשאול ולחזור ולשאול, אולם מצד שני להיזהר מלגלוש עם המבוקר ליחסים של חשדנות ואי אמון. אכן מקצוע לא פשוט כלל וכלל.

על אף התובנות המעניינות שבספר, צריך לזכור כי התזה שלפיה תכונות מסוימות שהמבקר רוכש הן שיגרמו לו להצליח ולהגיע למעמד הנכסף של "יועץ נאמן" אינן פרי של מחקר אמפירי קפדני וגם לא מסקנות מסקירת ספרות רחבה. את התזה הזו צ'יימברס מבסס בעיקר על ניסיונו עתיר השנים, וההוכחות העיקריות לטיעוניו הן אנקדוטות מחייו המקצועיים או ציטוטים מפי עמיתים שראיין לצורך כתיבת הספר.

לכן אפשר לתהות האם אותו פרופיל של המבקר הפנימי המצטיין המתואר בספר לא נוצק בעצם בצלמו ובדמותו של מחבר הספר, צ'יימברס בכבודו ובעצמו? שלא תטעו, אין ספק שצ'יימברס מייצג בקריירה שלו ובאישיותו הצלחה מקצועית מרשימה ומעוררת השראה. אבל האם מבקרים פנימיים המבקשים להצליח אמורים להיות חקייני צ'יימברס בלבד? אין חולק כי מבקר פנימי חייב להיות מקצועי ובעל "עמוד שדרה" אתי חזק. באשר לשאר התכונות, אני באופן אישי מכיר מבקרים פנימיים שתכונותיהם אינן "תפורות" על פי המידות שקבע צ'יימברס, ולמרות זאת הם זוכים לאמון ההנהלה והארגון והשפעתם רבה. זה קורה קודם כל בזכות איכות העבודה שלהם, החריצות, הידע המעמיק, הנאמנות לאמת, הקפדנות הבלתי מתפשרת במתודולוגיית הביקורת, וחדות המסקנות וההמלצות. ואולי בסופו של דבר, בלי לזלזל בתכונות האישיות, אלו הם האמצעים הטובים ביותר להפוך למבקר פנימי מצטיין.

יוסי נטוביץ
PHD, רו"ח
מנהל, טיוב יועצי מערכות בע"מ
natovich@tiuv.co.il

השארת תגובה