אז למה לכתוב טור אישי?

אז למה לכתוב טור אישי?

  • כי ביקורת פנימית הוא מקצוע מורכב וייחודי, שדורש ידע מקצועי רב, מחשבה מעמיקה והרבה היגיון בריא, רק שאף אחד מחוץ למקצוע לא יודע את זה…
  • כי זה מקצוע שבו רוב האנשים בארגון לא אוהבים אותך, לא ממש ששים לראותך ומעדיפים שתצא לחופשה. רצוי ארוכה.
  • כי זה מקצוע שבו אתה מנסה לתת שירות לאנשים שלא רוצים לקבל אותו ממך.
  • אתה נדרש לשווק את עצמך ואת מרכולתך ללא הרף, לאוכלוסייה שלא רוצה בכלל לקנות.

מזדהים? הגעתם למקום הנכון.

נעים לי מאוד להכיר, ולשתף אתכם במחשבותיי.
שמי רונית שוורץ – מבקרת פנימית ומנהלת המחלקה לביקורת עסקית בבנק הפועלים. עוסקת בביקורת פנימית כ-8 שנים, ועדיין לומדת ללא הפסקה.

8 שנים במקצוע שמסב לי עניין ואתגרים, שבזכותו אני קמה בכיף לעבודה בכל בוקר.
עם זאת, 8 שנים של מבטים ספק משתאים ספק מרחמים מצד עמיתים בבנק.

יש פער עצום בין העושר והעניין הקיימים במקצוע לבין האופן שבו הוא נתפס בציבור.
פער בין המאמץ שמושקע בביקורת לבין הספקנות שבו התוצר מתקבל.

פער בין הזמן המוקדש למחשבה על כל משפט, מילה ופסיק, לבין הזמן המוקצה לקריאת הדוח הסופי… או התקציר… או התקצי… תקצ… תק… ת…

לפעמים נשמעים גם קולות אחרים: "ביקורת פנימית זה הכרחי"; "התרומה שלכם חשובה"; "אתם נכס לארגון". אהה! שמענו… חנפנים! בטוח לא מתכוונים לזה. ספקנות. תכונה הכרחית למבקר פנימי.

אתם מוזמנים להצטרף לקריאת הטור שלי. אשתף אתכם במחשבות, ברגשות, באנקדוטות, בהתלבטויות ובשאר פרפראות. כל אלה שזורים בהומור ונשמעים מוכר לכל מבקר פנימי מצוי.

והפעם: מה קרה לי מאז שהפכתי למבקרת פנימית.

12 שנים עבדתי כבנקאית ביחידה עסקית של הבנק. 12 שנים שבהן המטרה המרכזית והעיקרית של עבודתי הייתה להשיא רווח לבנק. בכסף. הרצון לגיוון ולשינוי גרם לי להגיע לבסוף לחטיבת הביקורת הפנימית בבנק, אף שלא ידעתי דבר על ביקורת פנימית.

לאט לאט התחלתי להכיר את העולם הזה, ולבסוף נטמעתי בתוכו והוא נטמע בי. רוצים דוגמאות? בבקשה.

אין ספק שהמקצוע מחדד את יכולת הכתיבה והניסוח. והביקורתיות… ואצלי חידד מעט יותר מדי. כעת, כשהבן שלי כותב חיבור או עבודה לביה"ס ומבקש את חוות דעתי, חיש מהר אני שולפת עט (ניסיתם לאחרונה לקרוא בלי להחזיק עט ביד?) ומתחילה לתקן ולסמן: כאן ניתן לנסח באופן מוצלח יותר, פה ניתן להגיד את הדברים אחרת, שם התיאור לא מספיק ברור.

והפסיקים. הו הפסיקים! אינסוף מחיקות והוספות של פסיקים; נקודה-פסיק וגרשיים.

אמאל'ה! מה את רוצה מהילד?!

דבר נוסף שהתחדד עם המקצוע – תשומת לב לפרטים. וביקורתיות… העין כמו מצלמה: קולטת תמונה גדולה, ולאט לאט הצמצם מתכוונן ומתביית על הפרטים הקטנים: "זה לא בסדר!", "כאן נדרש תיקון", "סך הכול בסדר, אבל ניתן לשנות…". אני נכנסת הביתה בסוף יום עבודה, מצלמת את הסלון, לאט לאט מצמצמת את העינית, ובזום מהיר מתכווננת על חלקיקי הפופקורן שנפלו על הרצפה. אהה! ממצא!

כל דבר מתורגם אצלי בראש לתהליכים ובקרות. למשל, כתבות בעיתון על כישלונות או אירועים מיוחדים מתורגמות ונפרטות לתהליכים באופן מיידי. לא היו בקרות? ואיפה היו שומרי הסף? וכך גם בבית – יושבת בערב בנחת עם בן זוגי שמספר לי מאירועי יומו בעבודה, ואני בביטחון של כתבתנו בכנסת מפרשת ויורה בצרורות: "זה כי אין לכם בקרות מספקות"; "רואים שלא ניתנת תשומת לב ניהולית ראויה לבעיה"; "אין פיקוח בנושא?"

כמו כן יש רשימות תיוג לכל דבר: 'קניות לשבת', 'מה לארוז לנסיעה'. ואפרופו אריזות, נסיעה לחו"ל, למשל, הופכת לפרויקט בדומה למשימת ביקורת: יש "תכנית ביקורת", יש הכנה, קריאת חומרים והיערכות, יש צ'ק ליסט משימות לטיפול, יש ביצוע בשטח תוך כדי תיעוד אינטנסיבי (ברור שהמצלמה אצלי!), ובסוף יש תוצר מתועד לתהליך כולו (אלבום תמונות, דיגיטלי כמובן). לעתים מתקיימת שיחת סיכום עם בן זוגי להפקת לקחים לטיול הבא.

המסקנה הבלתי נמנעת (מהמדגם המייצג שכולל רק אותי) היא שהמקצוע שבו בחרנו הופך בהדרגה לחלק מאיתנו, לטוב ולרע. אז בפעם הבאה שאתם מעירים בביטחון לקרובים לכם על דבר שיכלו לעשות אחרת, על דרך קצרה יותר שיכלו לבחור או על טעות שקרתה כי לא בדקו פעמיים, עצרו רגע, נשמו עמוק, סִפרו עד עשר, ואם (קרוב לוודאי) לא תצליחו להתאפק, תעירו… אבל בחוכמה, בדיוק כפי שאתם מעירים למבוקרים שלכם. הרי כל מבקר פנימי יודע שהמפתח להצלחה טמון ביכולת לרתום את המבוקרים, כי יש בלִבם עלינו המון! ועל כך בטור הבא.

רונית שוורץ

MBA
מנהלת המחלקה לביקורת עסקית – בנק הפועלים
ronitsw@gmail.com

השארת תגובה